החלטה בתיק רע"פ 4091/03

1.        בין השנים 1990-1993 שימש המבקש כיועץ מס של מר חביב שמעוני (להלן: שמעוני). שמעוני עבד כמנהל שכיר של מחלקת שיווק ופרסום בחברת "כתבי עת מעריב בע"מ" (להלן: מעריב), ולצד עבודתו כשכיר קיבל ממעריב כעצמאי עמלות עבור פרסום מודעות בעיתונים שונים. נגד המבקש ונגד שמעוני הוגש כתב-אישום לבית- משפט השלום בתל-אביב-יפו, בו נטען כי הגדילו שלא כדין את סכום ההוצאות שרשמו בדו"חות המס של שמעוני, אשר הוגשו בשנים האמורות, ושאותו הפחיתו מהכנסותיו החייבות במס. כך, כללו השניים בדו"חות הוצאות של שכר עבודה והוצאות סוציאליות, על אף ששמעוני לא העסיק עובדים כלשהם לצורך ייצור הכנסה, אלא העסיק עובדת משק בית לצרכיו הפרטיים. עוד נטען כי השניים כללו במרמה הוצאות בגין אחזקת משרד, על אף שהוצאות המשרד של שמעוני שולמו במלואן על- ידי מעריב, וכן כללו בדו"חות הוצאות גרפיקה וצילום שלא הוצאו כלל. סך כל ההוצאות שנרשמו בדו"חות שלא כדין, על-פי כתב-האישום, עומד על  2,226,348 ש"ח. בשל האמור יוחסו למבקש ולשמעוני ארבע עבירות של השמטת הכנסה מתוך דו"ח, לפי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה (להלן: הפקודה), ארבע עבירות של מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח, לפי סעיף 220(2) לפקודה, וארבע עבירות של שימוש במרמה ערמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודה.

2.        במהלך המשפט הגיע שמעוני להסדר טיעון עם התביעה. במסגרת ההסדר הורשע שמעוני, על-יסוד הודאתו, בארבע עבירות של מסירת ידיעות לא נכונות ללא הצדק סביר לפי סעיף 217 לפקודה, ונגזרו עליו ששה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, שנים-עשר חודשי מאסר על תנאי וכן קנס בסך 900,000 ש"ח. המבקש, לעומת זאת, המשיך בניהול משפטו, ובתום הדיון זוכה מהעבירות שיוחסו לו. בית-משפט השלום (כבוד השופטת י' אמסטרדם) קבע כי לא הוכח שהמבקש ידע שעובדת משק הבית מועסקת על-ידי שמעוני לצרכיו הפרטיים, וכן לא הוכח כי הוצאות המשרד שנכללו בדו"חות שולמו על ידי מעריב. בית-המשפט הוסיף וקבע כי בהוצאות הגרפיקה והצילום נכללו הוצאות אירוח המותרות בניכוי ביסודן, וכי סיווגן כהוצאות גרפיקה וצילום נעשה עוד בידי רואה חשבון שעמו עבד שמעוני קודם, באישורו של נציג רשויות המס. המבקש, כך קבע בית המשפט, רק צעד בנתיב שהותוותה קודם לכן. אשר להוצאות פרטיות אחרות שנטען כי נכללו בהוצאות הגרפיקה והצילום, כגון ייעוץ פסיכולוגי, גינון, ביגוד ועוד, ציין בית-המשפט כי אלה לא פורטו בכתב-האישום, ומכל מקום, המבקש ערך בדיקות מדגמיות של החשבוניות שהגיש שמעוני ולא מצא בהן עדות להוצאות פרטיות כלשהן ולפיכך, אין לגלגל לפתחו את האחריות לכך.

3.        המשיבה הגישה ערעור על זיכויו של המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים: ד' ברלינר, ז' המר, י' שטופמן). הערעור נתקבל באופן חלקי ברוב דעות, כך שהמבקש הורשע בעבירות של מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח וכן בשימוש במרמה, ערמה ותחבולה, בכל הנוגע להוצאות הפרטיות שנרשמו כהוצאות גרפיקה וצילום. בית-המשפט המחוזי סבר כי הכללת ההוצאות הפרטיות בגדר הוצאות גרפיקה וצילום מצביעה כשלעצמה על כוונה להסוות את מהותן האמיתית ולהתחמק ממס. לגבי יתר האישומים, קבע בית-המשפט המחוזי כי זיכויו של המבקש יוותר על כנו. הדיון הוחזר לבית-משפט השלום לשם גזירת דינו של המבקש, וזה גזר עליו ששה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, שנים-עשר חודשי מאסר על תנאי, וקנס בסך 100,000 ש"ח. על גזר-הדין ערערו שני הצדדים, וערעורם נדחה.

4.        מכאן הבקשה שבפני, בה עותר המבקש לתת לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, שם הורשע, כאמור.

           המבקש טוען כי קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט המחוזי אינן עולות מחומר הראיות ומן העדויות שהובאו בפני בית-משפט השלום. עוד טוען המבקש כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נוגד את ההלכה שנקבעה בע"פ 6016/93 מאיר צרשניה נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (4) 268 (להלן: פרשת צרשניה), שכן באותו מקרה זוכה יועץ מס, בנסיבות דומות, מעבירה לפי סעיף 220 לפקודה והורשע בעבירה חמורה פחות לפי סעיף 217 לפקודה. המבקש מוסיף וטוען כי אין לקבל את הקביעה לפיה היעדר התאמה בין כותרת סעיף ההוצאות לבין ההוצאות המפורטות בו מקימה חזקת כוונה פלילית, ולדעתו קביעה זו פירושה הפיכת העבירה החקוקה בסעיף 220 לפקודה לעבירה של אחריות קפידה. לבסוף, טוען המבקש כי לא הוכח שהפיק טובת הנאה כלשהי מן המעשה המיוחס לו וגם בכך יש כדי להעיד על היעדר כוונה מצדו להתחמק מתשלום מס.

           המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור.

5.        עיינתי בטענות המועלות בבקשה ולא שוכנעתי כי יש בהן כדי להצדיק  דיון ב"גלגול שלישי".

           מפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי וכן מפסק-הדין שניתן בבית-משפט השלום עולה כי קיימות ראיות מוצקות לכך ששמעוני הכליל בגדר הוצאות עסקו, באופן שיטתי, הוצאות פרטיות רבות ועל כן, בצדק דחה בית-המשפט המחוזי את גרסת המבקש, לפיה לא נתקל בהוצאות פרטיות האסורות בניכוי. עוד מקובלת עלי קביעתו של בית-המשפט המחוזי כי ההכללה השיטתית של ההוצאות הפרטיות תחת סוג הוצאות אחר, אשר ניתן לניכוי מעצם טיבו, מצביעה על כוונה להסוותן ולהתחמק מתשלום מס. מסקנה זו מתבקשת בנסיבות המקרה, ואין בה כדי להפוך את העבירה שבסעיף 220 לעבירה של "אחריות קפידה" כדברי המבקש. מכאן גם השוני בין המקרה שבפני לזה שבפרשת צרשניה, שם לא נמצאו די ראיות להוכחת הכוונה להתחמק ממס. הטענה הנוספת שהעלה המבקש לפיה יש להצביע על קיומה של טובת הנאה כלשהי, שצמחה לו ממעשיו, על-מנת להוכיח את כוונתו להתחמק מתשלום מס, טענה זו אינה מבוססת ואין לקבלה. בדין, איפוא, הרשיע בית-המשפט המחוזי את המבקש, ואף העונש שנגזר עליו אינו מן החמורים.

           הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, ‏‏כ"ב אב, תשס"ג (20.08.03).

                                                                                                ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.